ביצוע: בנימין חדאד, בניאל חדאד
מקור הקטע: ר' יהודה אבן עבאס
פיוט זה, שחיבר רבי יהודה בן שמואל עבאס, בן דורו של הרמב”ם, נשזר ברקמת התפילה של קהילות ספרד, צפון אפריקה והספרדים בתפוצות. הוא נישא כזעקה לפני תקיעת השופר בראש השנה, ונוגע באחד הרגעים הדרמטיים ביותר במסורת היהודית – ניסיון העקידה. מיקומו לפני העקדה קשור בכך שהתקיעה בשופר העשוי מקרנו של איל מהווה זיכרון של הקרבת האיל תחת יצחק בנסיון העקידה. במעין מסגרת ריטואל הדמייה שבו הקורבן המקורי לכאורה התבצע.
הפיוט בן י"ד בתים אורג את הסיפור המקראי יחד עם פירושי ומדרשי חז"ל ומציג ארבע נקודות מבט, סיפורו של אברהם, שאלתו של יצחק, מבטה של שרה, ולאחר מכן המלאכים המבקשים רחמים על יצחק עימם מזדהה המשורר החזן עת הוא מבקש רחמים על עדתו הנוכחית בזמן הווה המשולה ליצחק ולשה לעולה. כך נע הפייטן בתנועה רבת ממדים: מצד אחד, הוא עוקב אחר דמותו של אברהם העומד במבחן אמונתו, ומהצד השני, הוא חודר לרגשותיה של שרה, האם שנותרת מאחור, הנמצאת בסכנת השכול של בנה יחידה אותו ילדה על פי המסורת בגיל תשעים, מבטא את תמיהתו של יצחק ואת קריאתה של העדה בהווה לחסד. בכך, הפיוט אינו רק מהדהד את העבר, אלא מחזיק בתוכו קול תמידי של התמודדות אנושית עם מסירות, הקרבה ובקשת חמלה וחסד מצד האל.
בשנת תשפ”ד, לאחר אירועי השביעי באוקטובר, קיבל הפיוט הדהוד חדש, כמי שנושא בתוכו את כאבה של האם הפרטית ואת כאבה של כנסת ישראל השבורה. הקריאה בו הפכה ליותר מאשר טקסט ליטורגי – היא נעשתה ביטוי לרגש קולקטיבי, שבו האימהות אינן רק דמויות מהעבר, אלא דמויות שנוכחות בכל דור, עומדות אל מול הגורל ומעמתות את הציוויליזציה הגברית אל מול המוות חסר הפשר. במסגרת הראיון והשיחה עם בנימין ובניאל חדד הציעה חביבה פדיה שקריאתה של שרה היא ארכטיפ של התרסה של הסדר הסימבולי הבא בשם האם כנגד הסדר הסימבולי של האב המקריב את הבן.
