יהדות ג'רבה: מסורת עתיקה במבט עכשווי

האי ג'רבה, השוכן לחופי דרום תוניסיה, היווה במשך מאות שנים מרכז יהודי ייחודי, המשלב מסורת עתיקה עם חיי קהילה תוססים. קהילת יהודי ג'רבה נחשבת לאחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם, כאשר על פי המסורת, ראשוני היהודים הגיעו לאי עוד בימי שלמה המלך, וקבוצה נוספת הגיעה לאחר חורבן בית ראשון, נושאת עמה אחת מדלתות בית המקדש. מסורת מרתקת נוספת מספרת כי עזרא הסופר ביקר באי לפני בניית בית שני בחיפוש אחר לויים, אך אלה סירבו לעלות בטענה שהבית השני עתיד להיחרב. מאז, על פי המסורת, אין לויים משתקעים באי ליותר משנה.

סיפור הקהילה בארץ המוצא

הקהילה היהודית בג'רבה התרכזה בשני מרכזים עיקריים: "חארה אל כבירה" (הרובע הגדול) ו"חארה אל זגירה" (הרובע הקטן), המרוחקים כשבעה קילומטרים זה מזה. תושבי הרובע הגדול מייחסים את מוצאם לשבט זבולון, בעוד תושבי הרובע הקטן מתייחסים למשפחות כהונה. בשיא פריחתה, בשנות החמישים של המאה העשרים, מנתה הקהילה כ-4,900 נפש.

החיים היהודיים באי התאפיינו במבנה קהילתי מגובש וייחודי. הבתים, בנויים בסגנון מסורתי בן קומה אחת, התרכזו סביב בתי הכנסת הרבים. במרכז כל רובע הייתה רחבה גדולה ששימשה כשוק, ו"תנור שבת" – תנור עצים גדול לאפייה ובישול משותף. המצב הכלכלי ברובע היה בדרך כלל צנוע, כאשר רוב התושבים התפרנסו מרוכלות, בניין, עיבוד עורות וצמר, וצורפות.

הקהילה התאפיינה באדיקות דתית יוצאת דופן ובשמירה קפדנית על המסורת, עד כדי כך שהאי כונה "ירושלים דאפריקה" ו"אי הכהנים". במהלך המאות התפתחה בג'רבה תרבות תורנית עשירה, כאשר האי הפך למרכז הדפוס העברי החשוב ביותר בצפון אפריקה. בית הדפוס העברי "בית הדפוס הציוני" שהוקם ב-1912 הדפיס אלפי ספרי קודש ששימשו את כל קהילות האזור.

מרכז החיים הרוחניים של הקהילה היה בית הכנסת העתיק "אל-גריבה", שפירוש שמו "המופלא" או "המוזר" בערבית. המסורת מספרת כי בבית הכנסת משולבת אבן שהובאה מבית המקדש בירושלים. ההילולה המסורתית בל"ג בעומר ב"אל-גריבה" משכה אליה אלפי מבקרים מדי שנה והפכה לסמל של אחדות יהודית בצפון אפריקה.

תקופת השואה והמאבק לשרידה

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר תוניסיה הייתה תחת שלטון וישי ולאחר מכן תחת כיבוש נאצי ישיר, עמדה הקהילה בפני איום קיומי. אירוע מכונן התרחש בשבת פרשת תרומה תש"ג (1943), המכונה "שבת הזהב", כאשר הנאצים דרשו מהקהילה כופר של 50 קילוגרם זהב תוך שלוש שעות. בהנהגת הרב כלפון משה הכהן, הקהילה התגייסה לאיסוף הזהב, ובסופו של דבר ניצלה הודות להתקפה של בעלות הברית שהביאה לנסיגת הגרמנים.

העלייה לישראל והתפתחות הקהילה

תהליך העלייה המשמעותי של יהודי ג'רבה לישראל החל עם הקמת המדינה. הבשורה על הקמת מדינת ישראל התקבלה בשמחה רבה באי, למרות החששות מתגובת השכנים המוסלמים. בין השנים 1948-1956 עלו כ-1,500 מיהודי האי לישראל, כולל רבים מחכמי וראשי הקהילה. 

תהליך העלייה היה מורכב ולווה באתגרים רבים. הקושי הכלכלי, המרחק הגיאוגרפי, והצורך בהסתגלות לחיים חדשים היוו מכשולים משמעותיים. למרות זאת, העולים הצליחו להקים קהילות מגובשות בישראל, תוך שמירה על מסורתם הייחודית. הם התיישבו בעיקר בדרום הארץ, בבאר שבע, נתיבות, ובמושבים כמו תלמים, איתן, שרשרת, בית הגדי וברכיה.

מיקום הקהילה בעולם כיום

כיום נותרו בג'רבה כ-1,200 יהודים, רובם מתגוררים ב"חארה כבירה", המהווה את הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצפון אפריקה, אחרי קזבלנקה שבמרוקו. הקהילה ממשיכה לקיים אורח חיים יהודי מסורתי, עם 12-15 בתי כנסת פעילים, ישיבות ומוסדות חינוך. 

כיום פועלות באי שתי ישיבות: "אור תורה" ו"רבי אברהם"(/"איש מצליח") המיועדת למצטיינים. לצידן פועלים שני בתי ספר יהודיים-פרטיים: "כנפי יונה" המיועד לבנות, ו"תורה וחינוך" המעניק שעה יומית של לימודי עברית והיסטוריה יהודית. מרבית התלמידים היהודים לומדים בבית הספר הממשלתי בשפה הערבית, ומשלבים את לימודי היהדות במסגרות שונות. בהפסקת הצהריים, שנמשכת כשעתיים וחצי, הם לומדים בבית ספר "תורה וחינוך" או בישיבת "אור תורה". בימי ראשון, שהוא יום חופשי מלימודים, מבלים רוב התלמידים בישיבת "אור תורה", וכך גם בשעות שאחרי הלימודים עד תפילת ערבית. בשבת, כשהם פטורים מנוכחות בבית הספר הממשלתי, מוקדשת שעה ללימודי קודש בצהריים.

מנהגים ומסורות ייחודיות

הקהילה שימרה מנהגים ייחודיים רבים, המעידים על עתיקותה. בין המנהגים הבולטים: אמירת "הקידוש הארוך" של רב סעדיה גאון בליל הסדר, שאילת גשמים בז' במרחשוון כמנהג ארץ ישראל, ותקיעות שופר בערב שבת לארבע רוחות השמים – מנהג קדום שהשתמר כמעט רק בג'רבה.

חגיגות מיוחדות כמו "ראש חודש הבנות" בא' בטבת, טקס ה"בסיסה" בראש חודש ניסן, ו"סעודת יתרו" המסורתית ממשיכות להתקיים גם בקרב הקהילות בישראל. מנהגי החתונה, ובמיוחד טקס החינה המסורתי, משמרים מסורות עתיקות וייחודיות.

תפוצה ומרכזי פעילות בישראל

יוצאי ג'רבה בישראל הקימו מוסדות תורניים וקהילתיים משמעותיים. ישיבת "כיסא רחמים" בבני ברק, שהוקמה על שם הרב רחמים חי חויתה הכהן, הפכה למרכז תורני חשוב המשמר את מסורת הלימוד הג'רבאית ומכשיר דור חדש של תלמידי חכמים.

בתי כנסת רבים של יוצאי ג'רבה פזורים ברחבי הארץ, במיוחד בקריית אתא, אשקלון, נתיבות וברכיה, משמרים את נוסח התפילה והמנהגים המיוחדים של הקהילה. במכון הברמן בלוד, שהוקם על ידי ד"ר מיכל שרף, מתבצע מחקר מקיף על מורשת יהדות ג'רבה.

אישי תרבות ודת בולטים 

לאורך הדורות הצמיחה הקהילה אישים בולטים רבים שהשפיעו עמוקות על החיים היהודיים באי ומחוצה לו. כבר במאה ה-18 בלט הרב אהרן פרץ (נפטר ב-1766), שכיהן כרב ראשי בג'רבה והיה מקובל, בלשן ומשורר נודע. הוא הנהיג שינויים משמעותיים במנהגי המקום, כמו תקיעת שופר בתפילת הלחש, והעמיד תלמידים חשובים כמו הרב נסים חורי הראשון והרב ניסים הכהן.

הרב נסים הכהן (אברי"ש; נפטר ב-1813) שימש במשך 46 שנה כאב בית דין של ה"חארה כבירה". כמקובל ומחבר, הוא השפיע רבות על עיצוב החיים הרוחניים בקהילה, והעמיד תלמידים רבים בתורת הנגלה והנסתר.

הרב שאול הכהן (1772-1848), מחבר "לחם הביכורים", היה ממייסדי מסורת הלימוד השיטתית באי במאה ה-19. כרב הקהילה היהודית ברובע הקטן (אל-חארה סגירה), הוא התפרסם כפוסק מובהק ומדקדק, והשפיע רבות על דרכי הלימוד והפסיקה בג'רבה.

הרב סאסי מעתוק הכהן יהונתן (1832-1905), הידוע בכינויו המהרס"ך, היה מגדולי הדיינים בג'רבה. הוא למד אצל הרב יצחק צדיקא והרב מנחם מאזוז עד שהוסמך לרבנות. התפרסם בוויכוחיו ההלכתיים המעמיקים, והיה אחד משלושת הדיינים המפורסמים ביותר בג'רבה. לפני פטירתו מינה את בן אחיו, הרב ציון כהן יהונתן, כממשיך דרכו בדיינות. על מצבתו מופיע הספד בסגנון של קינה, שנכתב על ידי הרב משה כלפון כהן.

הרב משה זקן מאזוז (1851-1915) היה דמות מרכזית בהנהגת הקהילה. נולד בג'רבה כבן לכמוס מאזוז, ולמד אצל רבי אברהם הכהן, רבי סאסי מעתוק הכהן יהונתן ורבי חיים הכהן. משנת 1870 ניהל את ענייני הקהל ברובע הגדול, בשנת 1875 התמנה לדיין, ובשנת 1905 לאב בית הדין. תחת הנהגתו התחזק מעמדה של ג'רבה כמרכז תורני.

רבי יוסף ברבי (1851-1918), המכונה מהרי"ב, היה מגדולי ראשי הישיבות באי ג'רבה ודיין ב"חארה כבירה". הוא שימש גם כראב"ד לתקופה מסוימת, והשפיע רבות על עיצוב עולם הישיבות בג'רבה. בין תלמידיו הבולטים היה רבי דוד הכהן יהונתן, שלימים נודע כ"בבא סידי".

הרב דוד הכהן יהונתן (1887-1965), המכונה "בבא סידי", היה בנו של רבי ציון כהן יהונתן ותלמידו של רבי יוסף ברבי. הוא כיהן כרב ראשי בעיר זרזיס בתוניסיה, והיה ידוע בפעילותו הציבורית הנמרצת ובמאמציו לשמר את המסורת היהודית באזור. דמותו המיוחדת והשפעתו הרוחנית היו לשם דבר בקרב יהודי האזור.

רבי אברהם מגוץ הכהן (1897-1931), המכונה אבר"ך, היה מחכמי ג'רבה הבולטים בתחילת המאה ה-20. כבנו הבכור של הרב כלפון משה הכהן ומסיעדה, הוא למד מפי הרב דידו הכהן והרב ניסים הכהן. כבר כנער התכתב עם חכמים שונים, כמו הרב עובדיה הדאיה, בסוגיות התלמוד ובקבלה. הוא לימד בישיבת "רבי יצחק חורי" בג'רבה, והדריך את תלמידיו בדרכי פסיקת ההלכה. למרות חייו הקצרים, השפעתו ניכרה בעולם התורני. בנו, הרב ניסים הכהן, המשיך את דרכו וחיבר שו"ת 'מעשה נסים'.

הרב כלפון משה הכהן (1874-1950) היה מהדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הקהילה. הוא שילב מנהיגות רוחנית עם ראייה מפוכחת של אתגרי העת החדשה, תמך בציונות ובעלייה לארץ ישראל, והנהיג את הקהילה בתבונה דרך תקופת השואה. חיבוריו ההלכתיים, ובמיוחד "ברית כהונה", משמשים עד היום כמקור סמכותי למנהגי ג'רבה.

הרב מצליח מאזוז (1912-1971), שנרצח בתוניס בנסיבות טרגיות, היה מגדולי חכמי תוניסיה. הוא הקים את ישיבת "כיסא רחמים" בתוניס, שהמשיכה את דרכו בבני ברק תחת הנהגת בנו, הרב מאיר מאזוז. הרב מאיר מאזוז, המוכר כאחד מגדולי הפוסקים הספרדים בדורנו, ממשיך את מסורת הלמדנות הג'רבאית המעמיקה תוך התאמתה לאתגרי התקופה..

לצד המנהיגות הרבנית המסורתית, ראוי לציין את דמותו של דוד קדושים, שהיה דמות חינוכית משמעותית בקהילה. בשנת 1943 הקים את בית הספר "דבר עברית", ששמו שונה מאוחר יותר ל"תורה וחינוך". בית הספר היה פורץ דרך בכך שהציע לימודי עברית, היסטוריה, ידיעת הארץ וחשבון לבנים ולבנות בנפרד. קדושים ניהל את בית הספר עד פטירתו בשנת 2016, והשפעתו על החינוך היהודי באי הייתה משמעותית.

בתחום המחקר והתיעוד האקדמי בולטת במיוחד ד"ר מיכל שרף, שהקדישה שנים רבות לחקר יהדות צפון אפריקה בכלל ויהדות ג'רבה בפרט. היא הקימה את מכון הברמן בלוד, המהווה מרכז חשוב לתיעוד ומחקר של מורשת הקהילה. עבודתה המחקרית תרמה רבות להבנת המנהגים, המסורות והתרבות של יהודי ג'רבה.

זהות קולקטיבית במוזיקה ופיוט 

המסורת המוזיקלית של יהודי ג'רבה מהווה נדבך מרכזי בזהות הקהילתית ומשקפת את ייחודה התרבותי. בשונה ממסורות ספרדיות אחרות, נוסח התפילה הג'רבאי מתאפיין בפשטות מכוונת ובדגש על דיוק בהגיית העברית. החזנים בג'רבה נמנעו במכוון מסלסולים מיותרים, מתוך תפיסה שהמילים והמשמעות חשובים יותר מהמלודיה המורכבת.

נוסח התפילה משלב השפעות מתוניסיה ומלוב, אך שומר על צביון ייחודי. בימי החול, התפילה מתאפיינת במנגינות פשוטות וקבועות המאפשרות השתתפות של כל הקהל. בשבתות וחגים, ובמיוחד באירועים מיוחדים כמו שמחת תורה והילולת ל"ג בעומר ב"אל-גריבה", המסורת המוזיקלית עשירה יותר.

הפיוט הג'רבאי כולל רפרטואר עשיר בעברית ובערבית-יהודית. פייטנים בולטים כמו ר' שמואל אוזן שימרו וקידמו מסורת זו. שירת הבקשות בליל שבת כוללת פיוטים מסורתיים כמו "בר יוחאי", המושרים בשתי השפות, ופיוטים ייחודיים לקהילה. מנהג מיוחד הוא שירת "הקידוש הארוך" של רב סעדיה גאון בליל הסדר, המשותף ליהודי ג'רבה וליהודי תימן.

חלק מהפיוטים משקפים את הכמיהה העמוקה לציון ואת הקשר המיוחד לארץ ישראל. פיוטים אחרים מתארים אירועים היסטוריים בחיי הקהילה, כמו פיוטים המספרים את סיפור "שבת הזהב" או את הקשר העתיק לבית המקדש. בחתונות ובשמחות משפחתיות נשמרו מנגינות מסורתיות ייחודיות, המלוות את טקסי החינה והשמחות השונות. (דוגמאות ולינקים לכל אחד מהמשפטים הללו כי זה מיועד לבי"ס למוזיקה)

בשנים האחרונות נעשים ניסיונות לתיעוד ושימור המסורת המוזיקלית של יהדות ג'רבה. מספר חזנים ובעלי תפילה פועלים להעברת המסורת לדור הצעיר, הן בג'רבה והן בריכוזי יוצאי ג'רבה בישראל. מכון הברמן בלוד מקיים פרויקט לתיעוד פיוטים ומנגינות, ומוסדות אחדים מקיימים מדי פעם סדנאות והשתלמויות בתחום המסורת המוזיקלית.

תברר מה היתה התרומה של  שמחה ארום הוא תרם גם אוסף הקלטות ג'רבה לספריה הלאומית

תוסיף סקירה של השלבים העיקריים בתיעוד המוזיקלי המצואיים בספריה הלאומית תודה