דילוג לתוכן

הבט וראה עם ישראל

ביצוע: בנימין חדאד, בניאל חדאד
מקור הקטע: אשר שמעון מזרחי

“הבט וראה” הוא פיוט מודרני שנכתב על ידי אשר מזרחי (נולד בירושלים, 1890 נפטר בירושלים, 1967) היה לו קול טנור ערב ביותר. הוא נחשב לגדול הפייטנים והחזנים של המסורת הספרדית ירושלמית במאה העשרים. היה מפורסם מאד , דמות מרכזית בתרבות המוזיקלית היהודית של המזרח. הפיוט מהווה תיעוד נדיר של געגוע ארוך ומפוכח, של אדם שנולד בירושלים אך נאלץ לגלות לג’רבה פעם בשל מלחמת העולם הראשונה בה גוייס כחייל לצבא העותמני ופעם בשל רדיפתו בירושלים של שנות השלושים.. בתוך השפה הפיוטית העשירה, הנשענת על העברית אך חודרת גם אל העומק הרגשי של התקופה, נרקם דיאלוג בין הגעגוע הפרטי של המחבר לבין הכמיהה הלאומית הרחבה לשיבה לארץ.

זהו פיוט של חציית גבולות – בין עבר להווה, בין חוויית היחיד לבין קולו של העם, בין מציאות של גלות לבין חלום שטרם הוגשם. במילותיו של מזרחי ניכרת תחושת האחריות הקולקטיבית, ההופכת את כאבו האישי לסמל של חוויית הגלות היהודית. בכל בית בפיוט מופיעה המילה “אשר”, מעין חתימה חוזרת של המחבר בתוך שירו, רמז להיותו לא רק יוצר, אלא דמות חיה בתוך ההיסטוריה המתמשכת של העם היהודי שהוא רוקם אותה גם כמלת קישור וגם כשם עצם הרומז לשמו הפרטי ואליו עצמו

בקהילת ג’רבה, הפיוט הושר בלחנים שהדגישו את המתח שבין השתוקקות לבין השלמה, בין הווה מוגלה לבין עתיד נצפה. כך הפך “הבט וראה” למעין מכתב געגוע, שבו המילים עצמן משמשות כגשר בין אדם לארצו, בין אדם לזהותו, בין זמן שמכיל עבר לבין זמן שמתאווה לשוב.

הַבֵּט וּרְאֵה עַם יִשְׂרָאֵל, בֵּין עֵרֶב רַב הוּא מִתְגּוֹלֵל, מִתְעוֹלְלִים
בּוֹ יוֹם וְלֵיל. יָהּ אֵל הַבֵּט, וּרְאֵה בְּעָנְיוֹ וְשִׁלַּח גּוֹאֵל:
אֵל חַי רְאֵה אֶת אַנְחוֹתָיו, הַאֲזֵן וּשְׁמַע צַעֲקוֹתָיו, כִּי רַבּוּ מְאֹד
צָרוֹתָיו:
שַׁדַּי ראה שֵׁבֶט יְהוּדָה, מָסוּר בִּידֵי רִשְׁעָה בּוֹגֵדָה, שׁוֹאֵל הַאִם
תִּקְוָה אָבְדָה:
רַחֲמָן רְאֵה רַב וְצָעִיר, רָשׁ וּגְבִיר דַּל וְעָשִׁיר, נִגְרָשִׁים מִכָּל-עִיר
וְעִיר:

עדויות נוספות
קהילות נוספות