מבצע: קס אלי מונטסנוט וונדה
תפילת ההללויה נאמרת ביום שישי בבוקר וגם בשבת. תפילה זו היא בת 23 בתים התפילה כוללת שימוש בכלי נגינה – תופים ומצלתיים – היוצרים אווירה של טקסיות וחגיגיות.
ייתכן והשימוש בכלי נגינה בעוד מועד דווקא בבקר יום שישי, המסמן את התחלת ההתכוננות לשבת, מבטא אופציה עתיקה להכרזה על כניסת השבת, אופציה המקבילה לאופציה המוזכרת במשנה של תקיעה בחצוצרות וגם שונה ממנה, וכך מיוצגת תופעה זו במסורות העצמאיות ובאופן בלתי תלוי אצל יהודי אתיופיה.
ההללויה בתפילת השבת מהווה חלק מרכזי ומשמעותי במסורת המוזיקלית. מדובר בקטע שברגיל משולב בתפילות הרגילות של ימי השבוע, אך בתוספת מיוחדת ביום שישי, כמו כן ישנה גם תוספת מיוחדת ביום שבת.המבנה שלו כולל חזרה על המילה "הללויה" בסוף כל שורה, במיוחד בסיומה של התפילה.
כפי שמוסבר, התפילה כוללת 23 בתים, ולאחריה מתחיל חלק חדש שמלווה בכלי נגינה – מצלתיים ותופים. מעניין במיוחד הוא התפקיד הקהילתי של השירה, כאשר הקהל משתתף באמירת ה"הללויה" לאורך כל התפילה, "מההתחלה ועד הסוף". ההללויה אינה מוגבלת למספר קבוע של פעמים, אלא משולבת באופן אורגני בתפילה ומתעצמת לקראת סיומה, מה שיוצר תחושה של התעלות רוחנית הדרגתית.
למרות שההללויה משולבת גם בתפילות של ימי החול, בליל שבת היא מקבלת ממד אחר – מלא הוד, רגש וקשר קהילתי עמוק. המבנה הפיוטי שלה פשוט, אך עוצמתי: כל שורה מסתיימת בחזרה על המילה “הללויה”, והחזרה הזו אינה רק טכנית, אלא מהווה חיבור בין השורות, בין הקולות, בין היחיד והקהל. תבנית זו יוצרת חוויה מעגלית, שבה כל הברה וכל חזרה מגבירות את תחושת הקדושה וההתעלות.
התפילה הבנויה מ-23 בתים, היא כמו מסע פנימי – בכל בית נוסף עולה השירה בשכבה נוספת של עומק, עד שמגיעה לשיא הרוחני שלה. בשלב זה, נכנסים לתמונה כלי הנגינה – תופים ומצלתיים – המעצימים את תחושת ההתעלות ומעניקים למעמד נופך טקסי חגיגי. כלי הנגינה הללו מופיעים רק במעמדים מיוחדים, ורק לאחר סיום הבתים, מה שמעניק לרגע הזה משמעות ייחודית של שיא רוחני וקהילתי.
מה שמייחד את שירת ההללויה בקהילה האתיופית הוא התפקיד המרכזי של הקהל. ההשתתפות המשותפת אינה רק פורמלית – היא יוצרת דינמיקה של דיאלוג בין החזן לבין הציבור, כאשר הקהל מצטרף ומחזיר את ה”הללויה” בצורה שמחזקת את תחושת השייכות והאחדות. החזרה הזאת היא מבנה קבוע של מקהלה, בה בעת אקט היא יוצרת תחושת אחווה שבה כל משתתף חווה חיבור אישי וקהילתי בו זמנית.
אין מספר קבוע של חזרות, והן משתלבות באופן אורגני בתפילה – מתפתחות בהדרגה ויוצרות תחושה של התעלות מתמשכת. ככל שהתפילה מתקדמת, כך מתעצמת התחושה הקולקטיבית של חיבור, עד שהמרחב כולו הופך לכלי של תפילה חיה, שבה הצלילים והקולות משתלבים ליצירה אחת.
