ביצוע: בנימין חדאד
סיפורו של ההמנון הלאומי "התקווה" הוא אחד מהסיפורים המרתקים ביותר שהתרחשו ביחס להמנון לאומי באחת מפזורות ישראל. בסמיכות גבוהה לחיבורו נתפס ההמנון כמעין פיוט קודש בעל הילה משיחית ככזה הוא עובד סוגל והותאם עבר הרחבות מדרשיות תרגום לערבית יהודית שהוא בו בזמן סיגול הטקסט הלאומי המודרני לדפוסים מסורתיים של הקהילה ולדפוסי הציפייה המשיחית שלה. של העבר כך נוצרה גרסה ייחודית בקהילת ג'רבה בשפה הערבית-יהודית. הביצוע כולל שילוב של העברית והערבית, כאשר תחילה שרים את הגרסה העברית המוכרת ולאחר מכן עוברים לגרסה בערבית. בעוד הטקסט העברי המקורי מדבר על התקווה הלאומית, הגרסה הערבית מדגישה את הקשר הדתי-רוחני לארץ ישראל. הגרסה הערבית מספרת על המשיח ושנים עשר השבטים, על ירושלים ועל לוחות הברית שהוריד משה. שירת ההמנון בשתי השפות משקפת את הזהות הכפולה של הקהילה – ציונית- באופן מסורתי וייחדוי ויהודית-ערבית – ומהווה חלק מהותי ממורשתה התרבותית. הביצוע הדו-לשוני של ההמנון ממשיך להתקיים בבית הכנסת בג'רבה עד היום.
