"מודה אני" / Mode Ani / "שחר אבקשך" / Shaḥar Avakshekha
מבצעת: הדסה שני ונחמיה נחמיה
סוגה: בקשות, שירה פרה-ליטורגית
מקור: ר' שלמה אבן גבירול
עוד לפני שהאור מתחיל לעלות, האם בבית הקוצ'ינאי כבר ערה. הדסה מספרת על שגרת הבוקר של אימה: קמה באשמורת הלילה, מתחילה ב"מודה אני", עוברת לבקשות, ממשיכה לשיר — ולא נעצרת עד שמע ישראל. כל זאת בעוד ידיה עסוקות בהכנת הבית, קול הקומקום ורחשי המטבח מתלווים לשירה ברקע.
זוהי עדות לקול האם, אי שם הרחק מהעיניים הציבוריות וגם הרחק מהדוקומנטציה ההיסטורית. הדסה, שלמדה בקוצ'ין אצל המוליאן מגיל ארבע, ספגה את הפיוטים, הפסוקים ומנגינות הבוקר כחלק בלתי נפרד ממרקם החיים. מה שאנו שומעים כאן הוא אותו קול — קול האם — כפי שנשמר בזיכרון הגוף לאורך עשרות שנים.
מקטע זה מאגד את אותו רצף. "מודה אני" ו"שחר אבקשך" נאמרים כמעט בנשימה אחת — הודאה שמיד עוברת לבקשה. השיר "ארץ הקדושה" מצייר את הארץ כמרכז הרוחני של היקום, עמוד הסולם בין שמיים לארץ, ועולה בפסוקיו הסופיים לדמות של אישה-שכינה המחכה לשיבה. "הסיום בירושלים," אומרת חביבה, "מחזיר אותנו לאישה כשכינה — האישה המיסטית, וגם האישה הריאלית שיושבת בבית ומתחילה לשיר עם עלות השחר."
לאחר מכן ממשיכה האם לתפילת חנה היא חלק משגרת הבוקר בנוסח קוצ'ין, ייחודית לעדה זו ואינה נפוצה בתפילות בוקר של קהילות אחרות. הדסה שרה אותה בניגון הזרקה — ניגון הטעמים שעולה ויורד ומשתלשל לפי מבנה מוזיקלי מפורט. כפי שנחמיה מסביר. תפילתה של אישה שלא נשמעה לאורך שנים, הפכה בקוצ'ין לשיר הבוקר של כל אם. התנגנותה מפי האם היא עדות לידיעת המקרא שנרכשה מגיל ארבע, בחדר הרב, לצד הבנים.
ישירות אחרי תפילת חנה, באותו ניגון הזרקה, קוראים בקוצ'ין את פרשת העקידה — "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם". נחמיה מדגים כיצד כל טעם מלחין את הפסוק בדרכו: ניגון שעולה ויורד לפי תנועות הסיפור — הציווי הנורא, ההליכה בשתיקה, שאלת יצחק, וההצלה ברגע האחרון.
