ביצוע: טובה קשתיאל
בקידוש של יהודי קוצ’ין, הבחנה ברורה בין מנגינת קידוש השבת לבין זו של החג. כאשר בחג תווספת לו מנגינה ייחודית, המעניקה לו נופך טקסי אחר, חגיגי ומרומם. זהו מאפיין המלמד על תשומת הלב הייחודית של הקהילה להבדלים שבין זמנים מקודשים, לא רק בתוכן התפילה אלא גם בהגייה ובמוזיקה הנלווית לה.
בקידוש השבת נשמרת ההגייה המקומית של יהודי קוצ'ין, ואילו בקידוש החג ובאופן בהגייתו ניתן לזהות נוכחות עדינה של המסורת התימנית. במיוחד בדרך ביטוי החולם – ניקוד שאין בו רק ייצוג פונטי, אלא גם משמעות מיסטית עמוקה במסורת הקבלית. החולם, המוזכר במדרשים כ”ניקוד השפע”, נחשב לגבוה מבין סימני הניקוד, ואולי לא במקרה הוא נשתמר דווקא כאן, בקידוש החג, המוקדש לזמן של ברכה וקדושה מיוחדת.
האם היה זה מפגש של סוחרים בנמל? או אולי מסירה שנעשתה דרך שירה, ברגעי תפילה משותפים? אין לדעת. אבל ברור שהבחירה להעניק לקידוש החג נופך תימני, בעוד קידוש השבת נותר נאמן לצליל הקוצ’יני, היא בחירה שאינה מקרית. היא עדות לדרך שבה הקהילה קלטה והשילה, קיבלה והשיבה, שימרה והתחדשה – כמו גלי הים שנושקים לחופי קוצ’ין, מביאים עמם דבר-מה חדש אך שומרים תמיד על קו החוף הישן.
