ביצוע: טובה קשתיאל
בקידוש של יהודי קוצ’ין, הבחנה ברורה בין מנגינת קידוש השבת לבין זו של החג. כאשר בחג מתווספת לו מנגינה ייחודית, המעניקה לו נופך טקסי אחר, חגיגי ומרומם. זהו מאפיין המלמד על תשומת הלב הייחודית של הקהילה להבדלים שבין זמנים מקודשים, לא רק בתוכן התפילה אלא גם בהגייה ובמוזיקה הנלווית לה.
כאן התרחשה תופעה מפליאה ומעניינת במסורת. שאפשר לראות בה מעין פשרה מסודרת כביכול.
בקידוש השבת נשמרת ההגייה המקומית של יהודי קוצ'ין, ואילו בקידוש החג ובאופן בהגייתו ניתן לזהות נוכחות עדינה של המסורת התימנית. במיוחד בדרך ביטוי החולם האופיינית למסורת תימן.
ההשפעה התימנית על הגיית החולם מעניינת במיוחד, מכיוון שהחולם נחשב במסורת הקבלית לניקוד בעל משמעות מיסטית מיוחדת – "הניקוד הכי גבוה" שמושך שפע. אם כי קשה לדעת אם היבט מיסטי זה השפיע על אימוץ ההגייה התימנית בקידוש החג.
החולם, המוזכר במדרשים כ”ניקוד השפע”, נחשב לגבוה מבין סימני הניקוד, ואולי לא במקרה הוא נשתמר דווקא כאן, בקידוש החג, המוקדש לזמן של ברכה וקדושה מיוחדת.
האם היה זה מפגש של סוחרים בנמל? או אולי מסירה שנעשתה דרך שירה, ברגעי תפילה משותפים? או שמא ביסוד הפשרה וההסדרה הזאת משפחה שהיו בה נישואין של זוג מעורב שהובילו למיזוג והסדרת שתי המסורות זו בצד זו? אין לדעת. אבל ברור שהבחירה להעניק לקידוש החג נופך תימני, בעוד קידוש השבת נותר נאמן לצליל הקוצ’יני, היא בחירה שאינה מקרית. היא עדות לדרך שבה הקהילה קלטה והשילה, קיבלה והשיבה, שימרה והתחדשה – כמו גלי הים שנושקים לחופי קוצ’ין, מביאים עמם דבר-מה חדש אך שומרים תמיד על קו החוף הישן.
