מבצע: מחיסן סראעיה
שַׁרְקִי – “המזרחי” – הוא בראש ובראשונה שיר על כיוון הרוח, שיר על רוח מזרחית, רוח קדים. עם זאת, המזרח, בתרבות הבדואית, אינו רק נקודת ציון גיאוגרפית; הוא כיוון של נדידה עונתית, של השמש העולה, זהו ציון של נקודת מוצא אך גם של נקודת חזרה, ציון של געגוע ושל כמיהה למקום שהלב נמשך אליו.
היות שכך, יש בשיר זה משום תרומה יסודית ועמוקה להגות מהו "מזרח" בתרבות הנומדית הקדומה של המזרח התיכון.
במדבר, הרוח היא שותף תמידי, נושאת עימה סימנים, הודעות של הטבע, ריחות של מרעה וגשם רחוק; שַׁרְקִי הוא ביטוי לקשר העמוק שבין האדם והמרחב, בין השבט לתנועת הזמן, בין הבית למקום שמעבר לאופק.
השיר משמר את תפיסת הנדודים, את ההכרה בכך שהחיים במדבר מתקיימים מתוך מחזוריות של תנועה בלתי פוסקת. הרוח המזרחית נושאת עימה את הזיכרון של מקומות שעזבנו ואת ההבטחה לשוב אליהם. המילים עצמן הופכות למסע – שורותיו של השיר כמו נוסעות קדימה עם הרוח, מתקדמות לאופק בלתי נראה, שבו מצוי אולי הבית, אולי האהובה, אולי הזיכרון שמסרב להיעלם.
בביצועים מסורתיים של השיר, ניתן לשמוע את ההתארכות של הצלילים, את התנופה של המילים, כאילו השירה עצמה מנסה להיסחף עם הרוח, להמשיך לנוע, לא לעצור במקום. כמו הרוח, כך גם השיר – אינו סטטי, אינו קפוא, אלא תמיד בתנועה, תמיד נישא קדימה, מחפש את מה שנמצא במזרח, את מה שתמיד נמצא קצת מעבר.
