מבצעת: ז׳אנט יהודיאן
סוגה: אוואז, דסטגה דאשתי
שם הקטע, Āvāz-e Dashtī נושא בחובו גם את אופן הביצוע וגם את המרחב המודלי שבו הוא נע.
Āvāz (آواز) במוזיקה הפרסית הקלאסית הוא שני דברים בו זמנית: ז'אנר של שירה מאולתרת, וגם שם לקבוצת מערכות מודאליות משניות, הנגזרות משבעת -Dastgāh- הראשיים במוזיקה הפרסית. Dashtī (دشتی) הוא אחד מחמשת ה-Āvāz-ים הללו, הנגזר מ-Dastgāh-e Shur, ומתאפיין בגוון נוגה, כמהה ופתוח — שמו עצמו מגיע מן המילה Dasht (دشت), מישור-ישימון, המהווה גם חבל ארץ באיראן. מילות השיר פונות אל "אלוהיי האוהבים" — היודע מתוכו את כאב הבדידות ומנחם את מיוסרי הלב. ז'אנט גדלה בטהראן שבה המוזיקה הפרסית עטפה את הבית, אך קולה כאישה לא היה ברשות עצמה: כשמנהל מקהלת ילדים הגיע לפתח ביתם וביקש שתשתתף בשידור, אביה אסר עליה לשיר ברדיו של גויים. בצלם של תרבות שהגבילה את מקום האישה, שנות רדיפה ופחד, וההגירה לישראל שהותירה "גוש בגרון", נכלא הקול לשנים. רק ברגע ספונטני, על גבעה באפריקה, כשבתה הבכורה הייתה בת שנתיים וחצי, פרץ הקול בחזרה — ואיתו, הדאשתי. רגע של חניכה: קולה של אישה פורץ את החסמים שהטילו עליו תרבות, שלטון ומלחמות.
