ومنين ابدا يا قلبي؟ / Waminayn abdā yā qalbī? / שירה לאהובה
מבצעת: ניבאל מלחם
סוגה: אהבה
ניבאל קיבלה את השיר מהדרוזים של סוויידה והקדישה להם את השיר בעת המפגש.
בלב השיר עומדת בעיית גבולות השפה, אשר לה פונקציה רטורית — המחשת שלמות אהובתו: כיצד יאדיר המשורר את אהובתו, כשכל שבח שיבחר עלול לפגוע? "חושש: לו שיבחתי עיניה — ייעלבו הלחיים."
הפזמון פותח בשאלה — W-minēn abda yā ʾalbī — "מאין אחל, ליבי?" — ומשאיר אותה ללא מענה. "אחל" משמש כאן כפתיחת שיר הלל, כפתיחת תפילה. ואולם המשורר לא יודע מאיפה להתחיל בהלל, בשל עודף וגודש רגשותיו ויופי האהובה.
בבית ב המשורר בוחר לשיר לשיערה — ומחליט להתחיל מהאות הראשונה, לבנות שיר מהיסוד. אבל האותיות נשפכות על גבה, כאילו השיר עצמו נכתב על גופה.
בית ג בנוי על לשון נופל על לשון — המילה הערבית maʾlūf חוזרת שלוש פעמים, וכל פעם משמעותה אחרת. בפעם הראשונה היא אדם: "המאלוף יצא הלילה" — מי שאוהבים אותו, שמרגישים איתו כבבית. בפעם השנייה היא תואר: "אך אין זה מאלוף" — לפרידה כזו לא מתרגלים. ובפעם השלישית — שם מקום: שנותיו עברו באהבתה, כעובר-אורח במאלוף. כשניבאל הקדישה את השיר לאנשי סוויידה, "המאלוף שיצא הלילה" קיבל פנים אחרות. בפיה, שיר ההלל לאהובה הופך להלל לעמה.
