رثاء لشهداء جيش الدّفاع الإسرائيلي / Ritāʾ li-Shuhadāʾ Jēsh id-Difāʿ il-Isrāʾīlī / קינה לחללי צה"ל
מבצעת: ניבאל מלחם
סוגה: קינה
השיר הראשון של המקטע נולד מתוך כאב עכשווי. ניבאל קראה לו בשם שהיא נתנה: קינה לחללי צה"ל. אבל המילים שפותחות אותו הן מן המסורת — "הגיח החג, הגיח החג, אמא, והגיע אלינו. ואנחנו בחג — אין לנו מקום." עונת השמחה מגיעה, וממנה נעדרים. השיר ממשיך לצייר פרידה: שיירה שתעתה, לפיד שכבה. ואז — הכתובת: "הו דרך עזה, דקרת אותי והבכית אותי. ובתוכה, האש צרבה את לבי." חיילים שהלכו ולא חזרו. "הלוואי שלא יוריקו ואדייך" — הלוואי שהמקום הזה לעולם לא יתחדש. השיר נסגר בנדר: אם אשוב — אלך לבקר את שֻׁעַיְבּ, הנביא, ואשתחווה לעַתַאבָּא. כך מחבר הקינה בין אבל לאמונה, בין הרגע הנוכחי לבין המסורת הגדולה ממנו.
השיר השני קצר ומרוכז — אך כל מילה בו נושאת משקל של חתן ושל הלוויה גם יחד. הכותרת עצמה מכילה את המילה אזפּכּ (ازفّك), מן השורש זאפּה (زفة) — תהלוכת החתן, הליווי החגיגי לחופה. "אנה אוליך, הו סלמאן, אנה?" — השאלה אינה שאלת קבורה. היא שאלת חתונה: לאן אלך איתך? איפה אעשה לך את החגיגה?
ניבאל סיפרה שמשפחות של חיילים שנפלו פנו אליה וביקשו שתשיר להם "משהו כמו חתן". "כאילו החתונה שלו," אמרה, "הייתה יום אחר." וכשפירשה את מה שהשיר שואל, ניסחה זאת כך: "איפה אתה רוצה שאני אעשה לך חתונה? שאשיר לך במגדל, או בבית, או על הסוסים?"
"אל המצודה, או על גבי הסוסים" — שתי האפשרויות הן כבוד: כבוד הלוחם, כבוד הרוכב. אחד מוליך אל הדודים מצד האם, אחר אל הדודים מצד האב — שתי שורות של הקהל, שתי שורות של מלווים. קשר זה בין חתונה ומוות נשמר אצל הדרוזים בזכות האמונה בגלגול הנשמות: המוות הוא לידה חדשה של הנשמה, ולכן הוא גם מעין חתונה חדשה — חיבור בין הרוח לחומר. ב-יא וין נשמעת אותה כפילות: אבל ואהבה, פרידה ולווי, קינה וחופה.