אמר אביה / גאל בואה / Gāl Bua / שיר אב לבת ביום חתונתה
מבצעת: יהודית אנושי
סוגה: חתונה
בשירת הנשים הלובית, שירי החתונה תפסו מקום מיוחד. הם היו הרפרטואר שנשמר בקפידה הגדולה ביותר — מסבתות לאמהות לבנות — ובהם נשאה האישה הלובית את עיקר ביטויה המוזיקלי. שני השירים שבמקטע זה שייכים לשני רגעים שונים של שבוע החתונה: האחד — שיר האב לבתו ביום שבו היא עוזבת את הבית, והשני — שיר הנשים בטקס החינה שנערך לפני. יחד הם מספרים, מנגנון ומנגנון, את הסיפור של אישה שעוברת מסף אחד לאחר.
"גאל בואה" — "אמר אביה". השיר פותח בקולו של אב שפונה אל בתו ביום חתונתה: לאן את הולכת, עוזבת את בית אמך? את משאירה אחריך געגועים. ומתוך הכאב עולה בקשה — אל תחזירו את פני אהובה ריקם. יהודית שרה אותו כשיר שיש בו שני קולות ושני כיוונים: האב שמביט אחורה, הבת שמביטה קדימה. המתח ביניהם — זה שמחזיק את הרגע הזה בין עצב לשמחה — הוא לב השיר.
"יא לא לא לאצ'" — עוד לפני שהמילים מגיעות, מגיע הקצב. "יא", "לא", "לאצ'" — אלה אינן מילות תוכן אלא הברות ריתמיות; זוהי שירה הברתית, שבה הצליל עצמו הוא הטקסט. ההברות נושאות קצב, אנרגיה ונוכחות — מחיאות הכפיים וקולות הנשים שממלאות את החדר הן ההשלמה הטבעית שלהן. זהו שיר החינה: הלילה שלפני החתונה — הנדוניה הגיעה, שתיים עשרה סלסלות, וחמסה שמורה על הכלה. השיר מספר על הכלה, על הנשים סביבה, על הרגע הזה שלפני המסע.
