سكابا يا دموع العين / סְכַּאבַּא יַא דֻמוּע אִלְעִינִ / Skāba yā dmūʿ il-ʿēn
מבצעת: ניבאל מלחם
סוגה: קינה
ניבאל מלחם רמאל גדלה בבית שבו הקינה לא הייתה זרה. אמה הייתה מקוננת — ידעה את המילים, את המנגינות, את מה שאומרים כשמישהו הולך. ניבאל ספגה את הדברים מן האוויר, מן האוזן הכרויה, מבלי שחשבה שיום אחד ימשיכו דרכה.
ביום שבת ביתה נישאה. ביום ראשון נהרגו הוריה בתאונת דרכים ליד עפולה. שלושים ושש שעות שכללו את השמחה הגדולה ביותר ואת האבל הגדול ביותר — ביחד, בלי הפסקה, בלי מרחק. בהלוויה ניבאל לא ידעה לקונן. "רק בכיתי," אמרה. "אמא ואבא." לא היו לה מילים — רק בכי.
שנתיים חלפו. אנשי הקהילה פנו אליה: תבואי ללוויות, תגידי משהו. "הייתי מאוד שונאת הלוויות," הסבירה ניבאל. "שונאת, עניתי." אבל בתוך הסירוב הגיחה רצייה אחרת, בלתי מוסברת: "חיוו אותי," אמרה — ביטוי שמשמעותו קרובה ל"נתנו לי חיים", הרגשה שהתפקיד עצמו מחיה משהו פנימי.
היא פתחה את הפנקס של אמה. מחברת בכתב יד, מלאה בשירי קינה שאספה האם לאורך חייה — שירים שנשמעים בישראל, בלבנון ובסוריה, שירים שקהילה שלמה יודעת בעל פה. לצד פנקס האם קיים גם פנקסה של ניבאל עצמה — מחברת שכתבה בידיה, שירי שמחות: חינה, חתונה, שיר לאם. שתי המחברות יחד מהוות תמונת שלמות של המחזור — ניבאל לומדת לאמר מה שאומרים כשמישהו נולד, כשמישהו מתחתן, וכשמישהו הולך.
השירים שניבאל שרה אינם שלה בלבד. הם חיים ברשת רחבה של קהילות דרוזיות — ביארקה, בלבנון, בסוריה — ועוברים בין נשים, בין בתים, בין גבולות. חלק ממה שהופך את הקינה לחיה הוא הגמישות שבתוכה: המקוננת אינה שרה טקסט קבוע, אלא מתאימה את המילים לאדם שהלך, לנסיבות, לרגע. בכל ביצוע נבנית הקינה מחדש.
השיר הראשון ששרה ניבאל הוא מן הנפוצים בקינה הדרוזית — נשמע בהלוויות בישראל, בלבנון ובסוריה. הוא פותח בתחינה פשוטה ועוצמתית: שהדמעות יזלגו, שהעיניים תנהרנה. ומשם הוא עובר לתיאור אחר — שמש החיים פנתה לעלטה, מסע שאין בו חזרה.
בשיר מדבר הנפטר בגוף ראשון. "מישהו הלך היום," הסבירה ניבאל. "המוות דפק על דלתי — אמרתי שלום לדודים שלי."
זהו שיר בו הנפטר מנחה את מספדו שלו עצמו.
כשניבאל סיימה לשיר, בת דודתה זוהרה, שנכחה בפגישה, הייתה בוכה.
מיד לאחר מכן שרה ניבאל שיר נוסף — גם הוא של פרידה, אך מנקודת מבט אחרת. כאן מדבר אדם צעיר הנפרד מאמו לפני מותו. "הוא לא יודע לאן הוא הולך," הסבירה ניבאל. "הוא מבקש מאמא שלו שתגיד לו להתראות."
בפרידה יש בה בקשה לברכה לדרך הארוכה. "יש גם הרבה דברי גילה," הוסיפה ניבאל — בתוך הצער יש גם רגעים של חגיגיות מסתורין גלגל המוות והחיים, כאשר גלגול הנשמות מעניק כוח בתוך החידה.
